מכתב פתוח וזועם אל מקבלי ההחלטות
הצטרפו לניוזלטר והישארו מעודכנים

מכתב פתוח וזועם אל מקבלי ההחלטות

מאת: שמואל (סמי) מזון | - נשיא כבוד של לשכת יועצי המס | 28/03/2017
| |

"אינך יכול לעזור למקבל השכר על-ידי שבירת משלם השכר" (אברהם לינקולן)

מה קרה לחברי הכנסת? נוצר הרושם שחברי הכנסת פתחו בריצת מרתון של חקיקת חוקים פופוליסטיים לטובת העובד (אין לי בעיה אישית עם כוונה טובה זו), אך כפי שנאמר - "הדרך לגיהינום רצופה כוונות טובות". הגיהינום כאן הוא הסבל שעובר על בעלי העסקים הקטנים שצריכים לממן מהכנסתם הדלה חוקים אשר כמובן יפחיתו מהכנסתם ומפרנסתם, בלי לקבל פיצוי הולם על העלויות הנוספות שהכנסת מטילה עליהם.

אני רואה שלוש סיבות עיקריות המאפשרות לחברי הכנסת להצטייר מצד אחד כמגני זכויות העובד ולחפש את רווחתו, ומצד שני לרמוס את זכויותיהם של בעלי העסקים הקטנים והבינוניים ולהעמידם במצבים בלתי נסבלים:

1.   הפופוליזם, למען להשיג קולות הבוחרים (בפוטנציאל).

2.   חברי הכנסת יודעים שכל בעלי העסקים - אין לאל ידם לעשות מאומה, הם לא טייסים באל-על שיכולים לשבות, הם לא שכירים בחברת חשמל שידיהם על השלטר, הם לא עובדי אגד שיכולים לשתק את התחבורה הציבורית, ואין להם גוף כמו ההסתדרות וועדי עובדים שיזעקו בשמם.

3.   לא יצא כסף מקופת המדינה ולכן אין התנגדות מהאוצר.

בעלי העסקים הקטנים אינם יכולים לסגור את עסקם, "סגירה" או "שביתה" תגרום להם נזק כספי ישיר ועקיף ואין מי שיפצה אותם כפי שהשכיר מפוצה על-ידי מעסיקו, או על-ידי קרן שביתה ייעודית.

משום כך נבחרה דרך קלה. המחוקק יחוקק חוק שלפיו העצמאי ישלם לשכיר, לעתים יהיה משא ומתן שבסופו הסכם מתוקשר ומיוחצן היטב שבו צד א' (הממשלה או השר מממונה) מסכים עם צד ב' (ההסתדרות לדוגמה) שצד ג' (העצמאי המעסיק עובד) ישלם.

מתוקף תפקידי כיועץ מס, אני האיש שרואה בכל זמן ובעיקר בזמן אמת את עלייתם וקריסתם של עסקים אלה. קריסת עסק הנובעת משיקולים מוטעים של בעל העסק, אין להלין עליה, ואולי אפשר לראות בקריסת העסק "דמי לימוד" לחוסר ניסיון, היעדר הדרכה נאותה או תנאי שוק משתנים שלא נחזו מראש.

ואולם קריסת עסק כתוצאה מחוקים וגזירות המוטלים על המעסיק חדשות לבקרים, וכאמור, חוסר יכולתו של אותו מעסיק לסרב להם (פן יהיה צפוי לקנסות כאלה - שאם עוד לא התמוטט בגלל החוק, הוא יתמוטט בעקבותיהם).

כפי שאמרתי בפתיח של דבריי, בתקופה האחרונה נפל על ראשם של המעסיקים מבול של חוקים והטבות למועסקים אשר עלותם לבעל העסק הקטן (גם עסק שמפסיד) נאמדת באלפי שקלים בשנה והעלות הכוללת למגזר העסקי נאמדת במיליארדי שקלים (אם האוצר היה מתבקש לממן זאת הייתה נשמעת הזעקה "אין למדינה כסף"...)

כפועל יוצא מחוקים אלה, בעל העסק, העירני למצבו (מי שאינו עירני – יקרוס במהרה) יפעל להעלאת מחירים. פעולה זו היא מתכון בטוח להעלאת האינפלציה ויוקר המחיה שיגררו אחריהם עלייה נוספת בשכר, וחוקים נוספים המיטיבים עם השכיר שאותם יממן המעסיק, ויגררו אחריהם עלייה במחירים וכן הלאה.

אופציה נוספת שתתרחש במקביל - תנאי השוק לא יאפשרו להעלות מחירים לרמה הרצויה (מאחר שישנם כעת עסקים רבים שנמצאים במשבר כלכלי עמוק ובמצוקה), למעסיק לא תהיה ברירה, והוא יצמצם בהוצאה הגבוהה ביותר של עסקו: הוצאות השכר והנלווה לשכר. לשם כך הוא יאלץ לפטר עובדים!  

כמובן, פיטורין של עובד הופכים באופן אוטומטי לעול על המדינה, תשלום דמי אבטלה וכיו"ב... דבר שמן הסתם יצריך עליית מסים והיטלים שונים - ובתחילה על העצמאי, שכן הוא הטרף הקל והראשון בחזית מול רשויות המס.

השטח מדבר בעד עצמו. זאת אינה נבואת זעם. בשנת 2016 נסגרו 43,000 עסקים קטנים. הנתון חמור אף יותר מאחר שידוע שעסק, לפני שהוא נסגר, "גוסס" מספר שנים. כך שהרע מכל עוד לפנינו.

למען הסר ספק, אני מאמין באמונה שלמה שאיש מהמחוקקים אינו מעוניין בקריסת העסקים הקטנים, שהם למעשה המנוע המניע את גלגלי המשק. אך לצערי, איש מהם אינו חושב באמת על העסקים הקטנים. אחרת איך הייתם מסבירים את העובדה שרובם המכריע של החוקים האלה עברו בלי שיקום חבר כנסת אחד ויצביע נגד?

להלן סקירה קצרה של ה"גזירות" שנפלו על המעסיקים בתקופה האחרונה. ואני תוהה – אם זה חשוב לחברה אז מדוע החברה (קרי, המוסד לביטוח לאומי/ המדינה) לא תשלם?

בשנת 2015, עמד שכר המינימום על 4,300 ש"ח. בשנת 2017, על 5,000 ש"ח - עלייה של 16.28%. עלייה זו מוסיפה באופן אוטומטי לפיצויי הפרישה כפול מספר שנות העבודה, תשלומים לפי השכר הגבוה, ימי חופשה וימי מחלה שלא נוצלו, העלאת ההשתתפות המעביד בדמי ביטוח לאומי ובכל התנאים הסוציאליים. הדבר אומר שעלות העובד האמירה ב-20% בקירוב רק בשל סעיף זה. מה הייתם אומרים אם האינפלציה הייתה עולה ב-20%?

היום מגיעים לכל עובד 18 ימי מחלה בשנה עם צבירה של עד 90 ימים. התשלום מתפלג בצורה כזאת: על היום הראשון לא ישולם לעובד, על היום השני והשלישי ישולמו 50% ובשאר הימים יקבל תשלום מלא.

החוק קובע שאם אחד ההורים נעדר ביום הראשון של מחלת הילד, לא מגיע לו תשלום. אם ההורה השני נעדר ביום השני למחלת הילד, היום הזה לא ייחשב להורה השני כאילו זה היום הראשון למחלת הילד והוא יהיה זכאי לתשלום בשיעור 50%. זאת אומרת -בחישוב תשלום ימי המחלה יראו את הימים של בני הזוג כימים רצופים ולא כימים נפרדים של כל אחד מבני הזוג. משמעות הדבר היא כי מעסיק אחד יחויב בעלות של ימי המחלה מבלי לנצל את היום הפטור והיום הנוסף (50% יום שני + 50% יום שלישי).

כאילו להשלמת הגזרה, קיימת הצעת חוק, היעדרות של מחלת הורה "8 ימים" במקום "6 ימים". מאחר שבישראל אנחנו חיים, הרי נאיבי יהיה לחשוב שהמצב בפועל לא יגרום ללא מעט זוגות הורים לנצל את הפרצה ולקבל כסף משני המעבידים גם יחד, וזאת כמובן מבלי לחשוד בכשרים.

מה הדבר אומר? שמועסק יכול להיעדר מהעבודה בכל פעם ליום אחד. הוא אמנם לא יקבל תשלום, אך היעדרות זאת לא תגרע מימי חופשת המחלה המגיעים לו.

לא די בכך שעובד יכול להשיג ימי מחלה כמעט ב"לחיצת כפתור" (די בטלפון לקופת חולים שמבקש למסור לרופא שהוא חולה כבר משלשום כדי לקבל אישור מחלה, ללא חובת בדיקה רפואית). ולא די בכך שהרופא, לפי גזרה נוספת מהשנים האחרונות, כבר אינו חייב לציין את סוג המחלה שבגינה נעדר העובד מעבודתו, עכשיו רוצים להעצים את הפרשנות - שיום ההיעדרות הראשון לא ייגרע ממניין ימי המחלה. האם מישהו חשב מי יממן את הפיגור בעבודה בגלל אותו יום? האם מישהו בדק מהי העלות השנתית שהמעסיקים משלמים בגין ימי מחלה "מפוברקים"?

ומה עם ימי המחלה לעצמאי? אז זהו – שאין. תבדקו מהו אחוז הביקורים אצל רופא בקרב העצמאים לעומת חבריהם השכירים. אני בטוח שהממצאים יפליאו אתכם.

על דרך הבדיחה - נראה שהסוד לחיים בריאים הוא להיות עצמאי: "אם העבודה היא בריאות מדוע החולים לא עובדים"?

החל מ-1/07/2016 (ובהמשך מ-1/07/2017) הוגדלו ימי החופשה ביומיים עד ארבעה ימים. העובד יהיה בים והמעביד ישלם לו כסף על כך, האם זה נשמע לכם הגיוני?

בשנת 2016 חלקו של המעסיק עלה מ-6% ל-6.25% ובשנת 2017 מ-6.25% ל-6.5%.

נכון לכתיבת שורות אלה טרם הוגשה הצעת חוק לוועדה המתאימה, אך מניסיון אישי נראה לי כי סיכויי ההצעה להתקבל הם גבוהים מאוד, מהות ההצעה אושר על-ידי השרים.

הצעת החוק מקנה סוף שבוע ארוך - קרי, שישי, שבת וראשון, (חזרה לעבודה ביום שני) שש פעמים בשנה. ואם המעביד חייב שתעבוד ביום ראשון? הוא ישלם כפול על יום העבודה. מה עם עסקים שעובדים שעות רבות גם ככה? ישלמו עוד שעות נוספות. וכמובן, יש גם עלויות הנוספות למעסיק, ועוד ועוד.

הערה אישית: אני סקפטי לגבי היום הנוסף שימריץ את העובד. לדעתי, אחרי יום מנוחה חוזרים בדרך כלל יותר עייפים וטרודים.

גם כשהוחלט "להטיב" עם העצמאים ולקבוע להם "חוק פנסיה" או בשמו בקרב ציבור העצמאים "מס הפנסיה", החוק השית תשלום חובה נוסף. התשלום פוגע בשיקול דעתו של העוסק (מה הוא מבין בעסקים?) וגרוע מכך, פוגע בתזרים המזומנים שלו ובהכנסתו הפנויה. כל מי שמכיר עצמאי יודע שזאת בעיית הבעיות. עכשיו היא הוחמרה.

שאף אחד לא יתבלבל. המדינה לא מפרישה את אחוז המעסיק. העצמאי משלם על עצמו מכספו שלו. הטענה שבתמורה קטן שיעור אחוז הביטוח הלאומי היא במקרה הטוב אחיזת עיניים ובמקרה הנכון תרמית ציבורית. מדרגות הביטוח הלאומי רווחו ושונו. קיטון במדרגה אחת כנגד גידול במדרגה אחרת. עצמאי המרוויח את השכר הממוצע במשק נשאר עם פחות כסף למחיה בסוף החודש.

מתוך דוח של מרכז המחקר והמידע של הכנסת, שהוכן לקראת הדיון בחוק, עולה כי חובת ההפקדה לפנסיה תקטין את הכנסה הפנויה של העצמאים בכל רמות השכר: ב-65-50 ש"ח בחודש לעצמאי שהכנסתו החודשית היא 5,000 ש"ח וב-453-440 ש"ח לעצמאי שהכנסתו 10,000 ש"ח. עם זאת, השינוי בדמי הביטוח הלאומי יקזז חלק מהירידה בהכנסה הפנויה של עצמאים ברמות השכר הנמוכות.

נקודת האיזון בין ההנחה בביטוח לאומי לבין תשלום הפנסיה היא הכנסה בגובה של כ-7,5000 ש"ח.

עד כניסת החוק לתוקף לא השפיעה "נוסחת הקיזוז" על העצמאי. כיום, אם העצמאי ימשוך פיצויים מתוך כספי הפנסיה הפטורים ממס עד 12,230 ש"ח לשנת עבודה (נכון לשנת 2016) הנוסחה תשפיע על הפטור של הקצבה.

לסיכום

•     חוקים אלה ודומיהם אשר כביכול אמורים להיטיב עם השכיר, יגרמו "לאט אבל בטוח" למהומה כלכלית אדירה במדינה.

•     העסקים הקטנים שעליהם מבוסס המשק כולו יקרסו.

•     עסק קטן שקורס גורם להרס של משפחה.

•     קריסת עסק מביאה אחריו כמעט מיד לקריסת עסקים נוספים שמשיקים אליו. משמע, משפחות נוספות שנהרסו. ועוד לא דיברנו על העובדים שפוטרו וגם משפחותיהם ניזוקו (מעט פחות. להם יש פיצויי פרישה + הודעה מוקדמת + דמי אבטלה. והם לעולם לא מוציאים כסף מכיסם. במקרה הכי גרוע, הם לא מרוויחים).

הבקשה מחברי הכנסת היא פשוטה.

וכפי שאמר צביקה הדר: "ותחשבו על זה".

בשולי המאמר:

עד כמה שהדבר ניתן להבהרה הדברים הוצעו על בסיס השוואה בין תנאי העבודה במדינות ה-OECD. האם השוואה זו נכונה? בכל מקרה קיימים הבדלי תרבות בין מדינת ישראל למדינות הללו.

האם מישהו בדק באופן אמפירי אם יום חופש נוסף במדינת ישראל יעלה את המוטיבציה לעבודה?  

האם מישהו בדק באופן אמפירי תוספת לעוד יום מחלה (מחלת קרוב או מחלת הורה), מתן עזרה לצד השני לכלכל את צעדיו או הקלה כלשהי על התכנון המשפחתי?

אני בספק.

"הסוכנות לעסקים קטנים ובינוניים" במשרד הכלכלה והתעשייה חרטה על דגלה כי תפעל למימוש היכולות הכלכליות והחברתיות הטמונות במגזר העסקים הקטנים והבינוניים במטרה להגדיל את תרומת העסקים הקטנים והבינוניים לתוצר.

"בשנת 2015, ב-55.7% מהעסקים שנסגרו הסיבה הייתה היעדר רווחיות" (מתוך חזון הסוכנות לעסקים קטנים).

כל זאת ועוד, חברי הכנסת ובמיוחד אלה שהבטיחו לטפל בעסקים קטנים, מתבקשים ואף נדרשים  להפנים את העובדה כי אצל מעסיק פרטי לא קיימת אבטלה סמויה, לא קיימת אצלו מחיקת חובות הנקראת "תספורת", כי ברגע שלא יעמוד בתנאי השוק, הוא ישלם את חובו עד הגרוש האחרון, וימצא את עצמו לא רק "מסופר" אלא אף "קירח".

מבלי לפגוע חלילה או למעט בחשיבותם של הכנסת ושל חברי כנסת אשר בוודאי מעוניינים בטובת הציבור ומוצאים דרכים להטיב עם העם, אך שוכחים שהעם מורכב לא רק משכירים אלא גם ממעסיקים קטנים, שגם הם מעסיקים עובדים. אין צורך להתעמר בציבור זה ולהוסיף עליו גזרות.

מבחינה פוליטית אני מבין לליבם של הפוליטיקאים ומבין שקולות השכירים במשק גוברים על קולות העצמאים (הכוונה בקלפי), אבל גם העצמאי שעובד מ"צאת החמה עד כלות הנשמה", ודואג תחילה למשכורות העובדים, עוד לפני שיביא פת לחם הביתה, אין להזניח את רווחתו.

 

בהכנת כתבה זו נעזרתי בשירותיו המקצועיים של יצחק זטלאוי יוע"מ ממונה תחום חקיקה בלשכת יועצי המס.

| |
מאמרים נוספים באותו נושא
המוצרים שלנו