העליון דחה ערעור שהגישה משפחת צעירה אשר שלחה יד בנפשה
הצטרפו לניוזלטר והישארו מעודכנים

העליון דחה ערעור שהגישה משפחת צעירה אשר שלחה יד בנפשה

מאת: עו"ד שוש גבע | עורכת תוכן במאגרים משפטיים | 21/03/2021
| |

בית המשפט העליון דחה בדעת רוב את ערעורה של משפחת צעירה ששלחה יד בנפשה בעת אשפוז בבי"ח פסיכיאטרי. נקבע כי בני משפחת המנוחה לא הוכיחו הפרה של חובת הזהירות ורכיב ההתרשלות אשר נמנה על יסודותיה של עוולת הרשלנות – לא הוּכח. משכך, בצדק הכריע בית המשפט המחוזי את גורלה של התביעה – לשבט.

ערעור זה נסוב על מקרה טרגי של אישה צעירה אשר טרם מלאו לה 24 שנים, ששלחה יד בנפשה בעת ששהתה באשפוז בבית החולים הפסיכיאטרי "מעלה הכרמל". המנוחה תלתה את עצמה בשטח בית החולים באמצעות סדין שכרכה סביב צווארה, וכן בעזרת צינור אשר בלט מקיר המבנה ושאליו קשרה המנוחה את הסדין, ושולחן אשר ניצב מתחת לצינור. לאחר פעולות החייאה, הובהלה המנוחה לבית החולים רמב"ם, שם היא הלכה לעולמה. המנוחה הגיעה לראשונה לבית החולים הפסיכיאטרי, כחודש לפני האירוע הטרגי, זאת בעקבות ניסיון ההתאבדות הקודם שלה. לבית משפט קמא הוגשה תביעת נזיקין נגד בית החולים ובעליו – מדינת ישראל – על ידי אם המנוחה, אחיה ועיזבונה. בגדרי תביעה זו נטען כי בית החולים, רופאיו ועובדיו האחרים התרשלו והפרו חובות חקוקות שונות במתן טיפול למנוחה ובשמירה על שלומה. בית החולים, מצדו, דחה האשמה זו בשתי ידיו. בית משפט קמא דחה את התביעה, בקבעו כי התנהלות בית החולים ביחס למנוחה הייתה נקיה מרשלנות ומהפרות חוק. על פסק דין זה הוגש הערעור דנא.

המערערים טענו כי בית משפט קמא שגה בקבעו כי בית החולים לא התרשל בהתנהלותו ביחס למנוחה. לטענתם, בית החולים הפסיכיאטרי ועובדיו יכלו למנוע את התאבדות המנוחה בשטח בית החולים, בהיותם מודעים למחלתה ולנטייתה האובדנית, אילו פעלו במקצועיות, בסבירות ותוך הקפדה על הוראות הדין. המערערים הוסיפו וטענו כי בית החולים כשל בניסיונו להוכיח שלא התרשל בפועלו כפי שפעל כדי למנוע את התאבדות המנוחה. לטענתם, הצבתו של שולחן מתחת לצינור שבלט מקיר המבנה בשטחו של בית חולים פסיכיאטרי, כמוה כהכנת הזירה להתאבדותו של מטופל הלוקה בנפשו אשר מתכנן לתלות את עצמו; והיעדר השגחה על מעשיהם של מטופלים אובדניים בקרבת הזירה האמורה אף מעצים את ההתרשלות הנטענת. המערערים מוסיפים וטוענים, כי האשמה זו חלה ביתר שאת על בית החולים שבו עסקינן – זאת, לנוכח אירוע ההתאבדות הקודם שבוצע באופן דומה.

 מנגד, טען בית החולים כי דין הערעור להידחות על כל חלקיו תוך שהוא סומך את ידיו על פסק הדין קמא על כל נימוקיו.

כב' השופט א' שטיין פסק כי בית משפט קמא טעה בקבעו כי המערערים לא הוכיחו את התרשלותו של בית החולים ואת כשלונו למנוע את התאבדות המנוחה בעודה מאושפזת בין כתליו. כמו כן טעה בית משפט קמא בהחליטו כי חזקת הרשלנות איננה חלה על המקרה דכאן. אשר על כן, יש לקבל את הערעור, לקבוע כי בית החולים נושא באחריות נזיקית בגין אובדן חיי המנוחה ותוצאותיו הכלכליות, ולחייבו לשלם למערערים פיצויים בסכום אשר נקבע בפסק הדין קמא יחד עם הוצאות המשפט. נקבע כי פשיטא הוא, כי בית חולים פסיכיאטרי, ככל גורם רפואי, חייב לטפל בחוליו במיומנות ובסבירות, בהתאם למקובלות הקיימות ברפואת הנפש ובידוע הוא, שחלק לא מבוטל של אנשים הלוקים במחלות נפש מפתחים נטייה לאובדנות ולעתים מממשים אותה. זאת ועוד, משפטנו מכיר בקדושת החיים כערך עליון מקדמת דנא וכפועל יוצא מכך, הוא מטיל על בתי חולים ורופאים פסיכיאטריים, לצד חובותיהם המוסריות, את החובה המשפטית לנקוט בכל האמצעים הסבירים כדי למנוע את התאבדות המטופל הלוקה בנפשו או, למצער, למזער את הסיכון להתאבדות הנשקף ממנו. חובה זו איננה חובה מוחלטת, שכן אין ביכולתו של שום רופא ושום בית חולים פסיכיאטרי לסכל לחלוטין את מימוש הדחף להתאבד שקיים אצל מטופל הלוקה בנפשו. לצד ההכרה בחוסר אפשרות מעשית למנוע התאבדויות כאלה, משפטנו קבע כי מניעתן היא בגדר מטרה חשובה-עד-מאד, אם לא מטרת-על, שלשם קידומה חייבים בתי החולים והרופאים הפסיכיאטריים לנקוט בכל האמצעים הרפואיים והלוגיסטיים אשר עומדים לרשותם – בגבולות של סבירות, של הגיון ושל השכל הישר. יתרה מכך, בהקשר זה, כמו בהקשרים אחרים של דיני הנזיקין, חובת זהירות משמעה חובה לא להתרשל וקביעת תוכנה של חובה כאמור איננה דבר פשוט. חובת זהירות איננה דורשת מאלו שכפופים לה למנוע כל סיכון אפשרי לקרות הנזק אשר נשקף לזולת. "התרשלות" – משמעה חשיפת הזולת לסיכון בלתי סביר של קרות הנזק.

בהמשך לאמור, נקבע כי יש להבחין בין שני סוגים של טענות התרשלות אשר מועלות ביחס לפועלם של רופאים ושל מוסדות רפואיים. כאשר תובענת נזיקין מייחסת לרופא או למוסד רפואי רשלנות טיפולית – טעות באבחון מצבו הרפואי של המטופל או בתכנית הטיפולית שנקבעה עבורו, ככלל, ובכפוף למקרים בודדים אשר יוצאים מן הכלל, נכון יהיה לאמץ את חוות דעתו של המומחה הרפואי, באופן שרק סטייה מהותית מאותה פרקטיקה תיחשב להתרשלות מצד הנתבע. מאידך, כאשר התרשלות המיוחסת לרופא או למוסד רפואי באה לידי ביטוי בהחלטה בענייני ניהול ולוגיסטיקה – כדוגמת הקצאת תקציבים, ציוד, ומשאבים אחרים שמשמשים במתן שירותים רפואיים – ובבסיסה מונחים שיקולים של עלות-מול-תועלת, טוב יעשה אם יוחלט בעניינה של ההתרשלות הנטענת על פי שיקול-דעתו של בית המשפט תוך התחשבות בדברי המומחים, שיהוו ראיה כשאר הראיות, הא ותו לא. זאת, מאחר שהאיזונים של עלות-מול-תועלת הם לחם חוקו של בית המשפט. נקבע כי האבחנה בין רשלנות טיפולית לרשלנות לוגיסטית-ניהולית חשובה עד מאד בעולמה של הפסיכיאטריה. בעולם זה, המתאפיין בחוסר שיתוף פעולה עם רופאים מצד מטופלים רבים, הטלת אחריות רחבת היקף על רופאים בגין התאבדות מטופליהם עלולה לגרום לחלק מהרופאים למשוך את ידיהם מהטיפול בחולים אובדניים ולמקד את פועלם המקצועי במטופלים אחרים, הקלים יותר לטיפול ולהשגחה. ככלל, אין מקום להתערבות שיפוטית בפרקטיקה שהתגבשה אצל רופאים פסיכיאטריים ובנורמות הפנימיות לפיהן רופאים אלו פועלים. התערבות כאמור, אשר מתייגת את הפרקטיקה הרפואית המקובלת כמעשה התרשלות, תיצור כר נרחב לטעויות שיפוטיות בהטלת אחריות נזיקית ותביא עמה הרתעת יתר של הרופאים העוסקים בפסיכיאטריה. לא כך הוא לגבי רשלנות לוגיסטית או ניהולית מצד בית החולים ועובדיו. דוקטרינת הרשלנות של דיני הנזיקין קובעת כי בית חולים פסיכיאטרי, פרטי או ממשלתי, חייב להתנהל באופן שממזער את הסיכונים הצפויים לחייהם ולבריאותם של מטופליו כל אימת שעלות האמצעים הנדרשים לכך פחותה מתוחלת הנזק למטופל. מילוי דרישה כאמור יבטיח ניהול יעיל של בית החולים ומשאביו מבלי להעמידו בסכנת התמוטטות כלכלית.

מן הכלל אל הפרט קבע כב' השופט א' שטיין כי בצד הרפואי-תרופתי, בית החולים ואנשיו העניקו למנוחה טיפול מקצועי ומיומן, שהיה נכון למצבה ומשכך, לא התרשלו במתן טיפול רפואי-מקצועי למנוחה. מאידך, לא כך הוא, בצד הלוגיסטי והניהולי. לאחר שבית החולים ידע, או חייב היה לדעת, כי הסיכון שהמנוחה, שרק שישה שבועות קודם לכן חוותה אפיזודה אובדנית קשה, תנסה להתאבד בין כתליו מגיע כדי 50% – אם לא למעלה מכך, בהינתן הדחף האובדני שלה – היה עליו לנקוט בכל אמצעי המנע המתאימים והשקולים לחומרת הסיכון כדי למזער את הסיכון הזה, אם לא לאיינו כליל, ועל ידי כך להציל את חייה. נקבע כי  יד הגורל איננה בגדר אמצעי מנע שאפשר להעמידו אל מול הסיכון להתאבדותו של מטופל פסיכיאטרי, אשר מגיע כדי 50%. סיכון כאמור לא חייב את בית החולים להעמיד למנוחה שמירה צמודה או לשלול ממנה את האפשרות לצאת לחצר. יחד עם כך, השגחה פשוטה על מעשי המנוחה בין כתלי בית החולים בלי ספק היתה בהישג יד. השגחה כאמור ניתן היה להבטיח, למשל, באמצעות סיורים או על ידי הצבת מצלמות וידאו בחצר שמאפשרות לעובדי בית החולים המופקדים על ביטחון מטופליו לעקוב אחר מה שמתרחש בו. תוחלת הנזק מהסיכון להתאבדות שמגיע לדרגה גבוהה מחייבת את מי שמופקד על מניעת הנזק לנקוט באמצעי מנע משמעותיים ביותר – בגבולות ההיגיון והשכל הישר. אשר על כן, אי-נקיטת שום אמצעים לוגיסטיים וניהוליים, לצד המאמצים הטיפוליים, לצמצום אפשרויותיו של מטופל פסיכיאטרי אובדני לממש את דחף ההתאבדות שלו, בהיותו נתון במשמורת של בית החולים, היא בגדר התרשלות. משכך נפסק כי בית החולים לא נקט באמצעי מנע לוגיסטיים וניהוליים סבירים כדי למנוע את התאבדות המנוחה בעודה מאושפזת בו, ובכך התרשל. התרשלות זו של בית החולים עושה אותו אחראי בנזיקין למות המנוחה. בהמשך לאמור נקבע כי הכלל "הדבר מעיד על עצמו" וחזקת הרשלנות שאותה הוא מעמיד, בהתקיימות שלושת תנאיו, לחובת הנתבע בתובענות בגין נזק, מעוגן, בסעיף 41 לפקודת הנזיקין. במקרה דנן, מחדלו של בית החולים לא היה ידוע למנוחה: המנוחה לא ידעה, וגם לא יכלה לדעת, מהו המחדל של בית החולים שבעטיו לא נעשה שום ניסיון למנוע את מעשה ההתאבדות שלה או לעצרו באיבו. ידיעה כאמור, בפועל או בכוח, גם לא מצויה בידיה של אם המנוחה או בידיו של אחיה. הזיקה האינסטרומנטלית של בית החולים לנכסים שהביאו למות המנוחה – הסדין, השולחן והצינור שבלט מקיר הבניין – הוכחה אף היא. באשר לתנאי השלישי, אשר מפנה לניסיון החיים הכללי ולנתונים סטטיסטיים, יש לקבוע כי התממשות הסיכון של התאבדות מטופל אובדני בין כתליו של בית חולים פסיכיאטרי – סיכון שבית החולים מופקד על מניעתו או על הקטנתו– מתיישבת יותר עם המסקנה שבית החולים התרשל בשמירה על חיי המנוחה מאשר עם המסקנה ההפוכה, אליה הגיע בית משפט קמא.  נפסק כי בית החולים לא הרים את נטל ההוכחה המוטל עליו מכוחו של סעיף 41 לפקודת הנזיקין. בית החולים התרשל בכך שלא נקט באמצע ים סבירים כדי למנוע את התאבדות המנוחה והינו אחראי אפוא לנזקים אשר נבעו ממותה. נפסק כי חלף האמור בפסק הדין קמא, הערעור התקבל והמשיבה – מדינת ישראל, אשר מחזיקה ומפעילה את בית החולים הפסיכיאטרי "מעלה הכרמל" – תשלם למערערים את פיצויי הנזיקין אשר נקבעו על ידי בית משפט קמא.

מאידך נקבע  בדעת רוב בפסק דינם של השופטים סולברג והנדל כי דין הערעור להידחות. השופט סולברג קבע כי המערערים לא הוכיחו הפרה של חובת הזהירות. רכיב ההתרשלות אשר נמנה על יסודותיה של עוולת הרשלנות – לא הוּכח, ומשכך, בצדק הכריע בית המשפט המחוזי את גורלה של התביעה – לשבט. נקבע כי  לא ניתן להטיל אחריות בשל מחדל, מבלי לפרט ולהגדיר מהו המחדל הרשלני, מהי ההתנהגות העוולתית הקונקרטית. השאלה הנדרשת הינה מה לא עשה בית החולים על מנת למנוע את מעשה ההתאבדות, על אף שחלה עליו חובה נורמטיבית לעשות כן. אילו נקבע כי היה על בית החולים להציב מצלמות במעגל סגור בשטח חצר בית החולים, ניתן היה להסכים או לחלוק על קביעה זו וגם בית החולים היה יודע – מכאן ולהבא כיצד לא יכּשל בהתרשלות פושעת לפי אמות-המידה המשפטיות. אין לקבוע כי בית החולים התרשל, מבלי להצביע על מחדל כלשהו ולהבהיר 'מה יעשה בית החולים ולא יחטא'. אין לקבוע כי היה על בית החולים לנקוט באמצעי-מנע כלשהם, כאשר לא נדע להגדירם וממילא נמצאנו מנוּעים מלשאול האם מתקיים קשר סיבתי-עובדתי בין אותה התרשלות לבין הנזק שאירע. בתוך כך נקבע כי אין להצביע על אמצעי כלשהו שנמנע בית החולים מלנקוט, על אף שלא ניתן היה להתעלם מנחיצותו. לעניין זה, אפשר כי על בית החולים מוטלת חובה לזמן מומחה לדבר, על מנת שיִתן דעתו על כל פרט ופרט אשר עלול להוות נקודת תורפה בטיחותית, חרף האמור, אין לייחס לבית החולים סטייה מסטנדרט הזהירות הסביר.

יתרה מזאת נפסק כי לא הוּכחה התרשלות מצדו של בית החולים גם ביחס למעטפת הלוגיסטית שהקיפה את המנוחה ולבטח לא הוּכחה התרשלות שהיתה בבחינת סיבה בלעדיה אין להתרחשות אירוע ההתאבדות. משכך נפסק כי הערעור נדחה.

כב' השופט נ' הנדל הוסיף כי תחולת סעיף 41 על המקרה מעבירה את נטל ההוכחה מהתובע אל הנתבע, להוכיח כי לא נתקיימה התרשלות. בעניין זה, דעתו כדעתו של השופט סולברג, לפיה התנאי הראשון לסעיף כי לתובע לא היתה ידיעה או לא היתה לו יכולת לדעת מה היו הנסיבות שגרמו למקרה הנזק לא חל בענייננו. הנסיבות ידועות, סיפור המעשה, לרבות אופן ביצוע המעשה, נלמד מהמצב הטראגי הסופי. אם כן, אין קושי של עמימות עובדתית. העמדה לפיה יש להורות למוסד הפסיכיאטרי להציב מצלמות בשטחים פתוחים לא בוססה כראוי ובהיעדר תשתית כנדרש, כולל נתונים וחוות דעת מקצועית, מוטב להיזהר מלקבוע סטנדרט זהירות מחייב. לבטח יש להיזהר מקביעה כללית כי הוכחה התרשלות, מבלי לפרט ולנמק מהו המחדל הקונקרטי והמאובחן.

לאור האמור לעיל -הערעור נדחה בדעת רוב.

בני משפחת המנוחה יוצגו ע"י עו״ד אילן קיסרי; ביה"ח יוצג ע"י עו״ד אלאמר ירושלמי; עו"ד דוד גל

ע״א 7276/18

 

לעדכונים שוטפים בזמן אמת, ייעוץ ושלל כלים חיוניים

אל תבזבזו זמן בהבנת החוקים והתקנות - פנו אלינו! מלאו את הטופס או חייגו *8109
| |
מאמרים נוספים באותו נושא
המוצרים שלנו