נדחתה בקשת אישה לאסור על הוצאה לאור של ספר שכתב בן זוגה לשעבר
הצטרפו לניוזלטר והישארו מעודכנים

נדחתה בקשת אישה לאסור על הוצאה לאור של ספר שכתב בן זוגה לשעבר

מאת: עו"ד שלי גולדמן | עורכת תוכן במאגרים משפטיים | 21/06/2021
| |

בית המשפט לענייני משפחה דחה תביעת לשון הרע שהגישה אישה נגד בן זוגה לשעבר במסגרתה גם ביקשה לאסור על הוצאה לאור של ספר שכתב ופורסם ברשתות החברתיות. האישה טענה כי בן הזוג פרסם בספר פרטים אינטימיים מתקופת החיים המשותפים של הצדדים באופן הפוגע בשמה הטוב. נקבע כי הספר נעדר פרטים אישיים באופן שמאזן בין הזכות לפרטיות ולשם הטוב לבין חופש היצירה.

עסקינן בבקשה להורות על הסרת פרטי ספר מהמרשתת ומכל פלטפורמה אחרת, לאסור על הנתבע להוציא לאור את הספר, לאסור על כותב הספר לפרסם דברי לשון הרע נגד התובעת ולפצותהּ בגין עוגמת נפש.

הצדדים הינם בני זוג לשעבר אשר נפרדו בשנת 2013, ולהם 2 קטינים משותפים. מאז הפרידה הצדדים מנהלים זה כנגד זה הליכים משפטיים לרבות בקשות לצו הגנה, תביעות רכוש, תביעות משמורת ושאלות הנוגעות לאפוטרופסות על הקטינים. התובעת טענה כי בשנת 2017, אלגוריתם ישומן היכרויות "טינדר" הציע לתובעת את הנתבע כבן-זוג פוטנציאלי. התובעת ביקרה בפרופיל המשתמש של הנתבע, שם פורטו שמו, גילו, תמונתו והשכלתו ולצדם קישור לדף בפלטפורמת "פייסבוק" עם התיאור: "כדי להכיר אותי הכי טוב, פשוט תיקראי את היומן שלי... XXXXX". נטען כי משנכנסה לקישור המצורף, גילתה התובעת כי מדובר ב"פרופיל פייסבוק מזויף" של הנתבע, ששמו  " XXXXX" (להלן: "עמוד הספר").

התובעת טענה כי לאחר שקראה את הספר התברר לה כי הנתבע פרסם בספר פרטים אינטימיים מתקופת החיים המשותפים של הצדדים ולאחריה, וכי זהו ספר אוטוביוגרפי של הנתבע. התובעת טענה כי בין חודש יולי 2017 לחודש ינואר 2018 פורסמו בעמוד הספר - שפתוח לצפייה פומבית - כתשעים פרסומים, חלקם כוללים תמונות של הצדדים וילדיהם המשותפים, התכתבויות שהוחלפו ביניהם בנוגע למחלוקות הנוגעות לחינוך הקטינים וגם פרטים אודות מצבהּ הבריאותי והנפשי. הנתבע טען מצדו כי חייו היוו השראה בעת כתיבת הספר, אך הספר אינו ספר אוטוביוגרפי, לא כולל תיאורים אוטוביוגרפיים, נכתב תחת שם ספרותי "עודד פלד" ומתאר את האירועים שחווה "עודד", גיבור הספר שהוא דמות בדיונית ומערכת היחסים בין "עודד" לבין "מאיה"  – שהיא זוגתו לאחר גירושיו. גרושתו של גיבור הספר מכונה "דנה" ולא ניתן לקורא הסביר לקשור בין "דנה" לבין התובעת. עוד טען הנתבע כי אין קשר בין עמוד הפייסבוק לבין הפרופיל האישי שלו ולא ניתן לגלות כי הנתבע הוא מי שעומד מאחורי עמוד הספר. בנוסף נטען גם כי לאחר הגשת התביעה, הסיר הנתבע את חמש התמונות אשר צורפו לכתב התביעה.

בית המשפט פסק:

כב' השופטת ה' גורביץ עובדיה פסקה כי אין בעמוד הספר ובספר תיאור שכולל פרטים מזהים שאדם סביר, גם אם הוא מכיר את הצדדים, יוכל לקשר בין הדמויות הבדיוניות בספר של "עודד פלד" לבין הצדדים כאן.  בהעדר זיהוי לא מתקיימת עילת תביעה לא מכוח חוק איסור לשון הרע, התשכ"ה-1965 ולא מכוח חוק הגנת הפרטיות, התשנ"א-1981. יתר על כן, כטענת הנתבע, עלילות הספר עיקרן במערכת היחסים והמשבר שעובר "עודד" בנוגע ליחסיו עם "מאיה" ולא בין "עודד" ובין "דנה" ובהקשר הדברים הרי שאין מדובר בלשון הרע או באמירות המקימות עילה מכוח החוקים הנ"ל בשים לב להקשר הדברים.

עוד נקבע כי על מנת שתקום עילה בגין פגיעה בפרטיות (או בגין הוצאת לשון הרע), על הטוען לפגיעה להראות כי הדברים שפורסמו מיוחסים לו, וכי הקורא הסביר, מסביבתו הקרובה, היה מזהה את הדברים כמתייחסים אליו. התובעת בטענותיה וגם בחקירתה, לא ידעה לפרט מה הם הפרטים אשר לטענתה "מסגירים" כי "דנה" והתובעת חד הם – בעיני הקורא הסביר.

בהמשך לאמור נפסק כי על מנת להוכיח את הפגיעה הנטענת אין צורך בזיהוי שמי בלבד, כאמור, נפסק כי, גם מקום בו לא נזכר שמו של הנפגע, אך הפרטים המוזכרים יביאו לזיהויו, יכול שיימצא המפרסם חייב בגין הוצאת לשון הרע או פגיעה בפרטיות - ובלבד שהמדובר בנתונים שהם בידיעתם הרגילה של אלו ששמעו את הדברים או קראו אותם. אין זה המצב בענייננו. הבחינה המהותית של זיהוי הנפגע נבחנת במבחן אובייקטיבי גם אם הנפגע עצמו חש שרגשותיו נפגעו.

יתרה מזאת נקבע כי האדם הסביר / הקורא הסביר, לא יכול היה לעשות את כל אותם קישורים, הקשרים וניתוחים שעשו התובעת, חוקר פרטי מטעמה ואביה – על מנת להתאמץ ולהוכיח כי הנתבע הוא מי שעומד מאחורי עמוד הספר. עובדה שהנתבע הודה בה ביום הראשון.  זאת ועוד, ספר כספר הוא בדיה – אלא אם נכתב בו כי הוא אוטוביוגרפי. במקרה כאן לא נכתב בשום מקום על ידי "עודד פלד" כי מדובר בספר אוטוביוגרפי. החקירות, ההצלבות והוכחות עליהם הצביעה התובעת כראייה לכך שניתן לקשור בינה לבין הדמות בספר, אינן מסוג הדברים שהיו נעשים על ידי הקורא הסביר וגם קורא סביר המכיר את הצדדים, לא היה עושה כן או מקשר בין הדברים. למעשה, הספר נעדר פרטים אישיים באופן שמאזן בין הזכות לפרטיות ולשם הטוב לבין חופש היצירה. לא זו אף זו נקבע כי מאחר ולא ניתן לזהות את הצדדים – אלא רק לאחר חקירה, בילוש, דרישה והצלבות, ולא מתוך הכתוב עצמו – לא קמה לתובעת עילה מכוח חוק איסור לשון הרע, התשכ"ה-1965. למעשה, סיכומו של דבר הוא כי התובעת סברה שדמותה של "דנה" מבוססת עליה, הואיל וידעה כי הכותב הוא הנתבע – לא כי ניתן לחשוף זהותה מהתוכן או התמונות וגם, אין ולא מצויים כי המתואר אינו בדיוני.

בית המשפט לענייני משפחה הוסיף וקבע כי בכל מקרה לנתבע עומדת הגנה מפני תביעת לשון הרע, ביחס לפרסומים נשוא הליך זה. נפסק כי יש לתת אמון מלא בעדות הנתבע כי פרסום עמוד הספר והספר לא נעשה על-מנת לפגוע בתובעת אלא כחלק מהליך שיקומו האישי ולשם שמירה על שלמות נפשו, רגשותיו ותחושותיו בשל התהפוכות שעבר במערכת יחסיו עם "מאיה". אינטרס זה של הנתבע שגם, כמפורט לעיל, עשה ופעל על מנת שזהות הכותב והאירועים שהיו בבסיס הרומן שכתב, לא יתגלו, מקימים לו הגנה. כתיבת הספר הייתה מעין תרפיה והפרסום נעשה לשם הגנה על עניין אישי כשר של הנתבע – שיקומו ובריאותו הנפשית.

לאור האמור לעיל התביעה נדחתה בכפוף לפרסום עמוד הספר והספר – ללא התמונות, כפי שנתן הנתבע הסכמתו.

ניתן ביום 1 ליוני 2021 ע"י כב' השופטת הילה גורביץ עובדיה (בית המשפט לענייני משפחה בחיפה)

ב"כ התובעת: עוה"ד גיא אופיר

ב"כ הנתבע: עו"ד רון סולן

כב' השופט א' גביזון פסק שיש להיעתר לבקשה ולהורות על מינוי אפוט' חיצוני לענייניו הרכושיים של מר ה' ואף ליתן סעדים נוספים בהתאם לסעיף 68 (א) לחוק הכשרות המשפטית והאפוטרופסות. מר ה' אינו מסוגל לדאוג לענייניו, תלותו הרפואית המוחלטת במטפליו והתנהלותם מעלים חשש ממשי לניצולו, ויש לפעול בדחיפות להגנה על שלומו ועל רכושו.

יתרה מזאת נקבע כי בין מטפל לבין מטופל, מתפתחת במרוצת השנים, ומטבע הדברים, מערכת יחסים מיוחדת, אשר במקרים מסוימים יכול ותהפוך למערכת יחסים של תלות מוחלטת של הנכה במטפל. ככל שנכותו של הנכה גבוהה יותר, כך הוא תלוי יותר במטפלו, ומכאן אף גובר הפוטנציאל כי חלילה ינוצל לרעה על ידי המטפל. לא כל מקרה של ניצול לרעה על ידי המטפל מאפשר מתן מענה משפטי בדרך של מינוי אפוטרופוס לנכה, ולא כל ניצול לרעה  של המטופל הנו בבחינת מעשה פלילי המאפשר מתן מענה מתחום דיני העונשין. עסקינן לעיתים בתחום אפור, שבו קשה לדעת האם החלטתו של הנכה ביחס למטפלו הנה החלטה חופשית או שמה החלטה זו נבעה מתלותו הפיזית והנפשית במטפל. קיימת חובה מוסרית, ויתכן אף משפטית, של המדינה להגן על נכי צה"ל,  וזאת בשים לב למערכת היחסים המיוחדת כמפורט לעיל. הגנה זו ניתן להשיג לא רק בהתקשרות של אגף השיקום עם חברות כ"א מתאימות, אלא גם בהתנהלות אקטיבית וישירה של המדינה, אשר תפקח על המטפלים עצמם (גם אם הם מועסקים על ידי חברות כ"א ולא על ידי המדינה) ואף תיקח חלק בניסוח הסכמי העבודה שבין חברות כ"א לבין המטפלים. אין לקבל את עמדת משרד הביטחון- משרד השיקום כי כל עוד נכה לא הוכרז כחסוי וכל עוד לא מונה לא אפוטרופוס, אין משרד הביטחון יכול לעשות דבר. אכן צודק  ב"כ משרד הביטחון כי כל עוד לא הוכרז הנכה כפסול דין או כל עוד לא הוכרז כחסוי וטרם מונה לו אפוטרופוס, הרי שהנכה עצמאי וחופשי להחליט את החלטותיו. אולם לא רק במישור היחסים שבין משרד הביטחון לבין הנכה נמצא הפתרון להגנה על הנכה, אלא גם במישור היחסים שבין משרד הביטחון לבין המטפל. בשל חשיבות הנושא, נמצא לנכון כי המזכירות תמציא את ההחלטה, ללא שמות הצדדים ופרטים מזהים,  גם לשר הביטחון, למנכ"ל משרד הביטחון  ולראש אגף השיקום שבמשרד הביטחון.

בהמשך לאמור נקבע כי יש להצר כי דברים אלו נפלו, ככל הנראה על אוזניים ערלות, תוך שמשרד הביטחון – אגף השיקום בחר שלא לקיים חובתו המוסרית ואף חובתו המשפטית כלפי מר ה'. עיון בהסכמי העבודה של המטפלים אשר הוגשו במהלך הדיון מלמדים כי אין בהסכמים אלו ולו סעיף אחד המתייחס ליחסים שבין המטפל לבין המטופל (נכה צה"ל). מדינת ישראל בחרה שלא להטיל על המטפל כל כללי התנהגות כדי למנוע את ניצולו של הנכה, ובבחינת "איש הישר בעיניו יעשה". זאת ועוד, העובדה שמשרד הביטחון אינו מתקשר באופן ישיר עם המטפלים בהסכמי עבודה ועושה כן באמצעות חברת כוח אדם, אינה פוטרת את משרד הביטחון- אגף השיקום מאחריותו כדי למנוע את ניצולו של נכה  צה"ל על ידי מטפלו.

יתרה מזאת נקבע כי במקרה דנא ניכר כי עובדי משרד הביטחון-אגף השיקום ועובדי הרווחה פעלו במרוצת השנים האחרונות כדי להגן על מר ה', ערכו ביקורי פתע בביתו וניסו לשכנעו לעזור לו וברי כי מלאכתם של עובדים אלו הייתה קלה יותר ואף נושאת פרי ככל שמשרד הביטחון היה דואג לקבוע נוסח אחיד של חוזה העסקה המחייב את המטפל בכללי התנהגות ובכלל זה איסור השתלטות על רכושו של הנכה. קביעת כללי התנהגות בהסכם העסקה יכול מחד להרתיע  מטפל שלא לנצל  כלכלית את התלות של הנכה בו ומאידך יאפשר לחברת כוח האדם ועובדי אגף השיקום לסיים העסקה של מטפל שאינו מקיים את חובתו על פי הסכם ההעסקה.

לאור האמור לעיל הבקשה התקבלה.

 

| |
מאמרים נוספים באותו נושא
המוצרים שלנו