עמידר חויבה בהוצאות עונשיות בשל חוסר תום לב קיצוני בהתנהלותה כלפי דיירים
חשבים - השירות המקיף וללא הגבלה בעולמות המיסים, דיני עבודה, פנסיה וגמל
חסכו זמן והשאירו פרטים

עמידר חויבה בהוצאות עונשיות בשל חוסר תום לב קיצוני בהתנהלותה כלפי דיירים

מאת: עו"ד שוש גבע | עורכת תוכן במאגרים משפטיים | 01/12/2021
| |

בית משפט השלום דחה תביעות שהגישה עמידר נגד דיירים בשל קיומו של מעשה בית דין בהליך קודם. נקבע כי עמידר ביצעה פורום שופינג והגישה תביעות בשלוש ערים שונות לאחר שלא הייתה שבעת רצון מההחלטה הראשונה. התנהלות זו מהווה שימוש לרעה בהליכי משפט ואינה סבירה עבור חברה הפועלת בשם מדינת ישראל וקיימת לה חובת תום לב מוגברת.

בשנת 1982חתמו הורי הנתבע על הסכם שכירות מול עמידר, לאחר פטירתם פנו הנתבעים לעמידר בבקשה להכיר בהם כדיירים ממשיכים של הדיירים החוזיים, הורי הנתבע, אך נדחו. עם זאת, הנתבעים המשיכו להחזיק בנכס. בתביעה לסילוק יד שהגישה עמידר נקבע כי יש לדחות את תביעת הפינוי מאחר והנתבע הינו דייר ממשיך. בית המשפט בהליך הראשון קבע כי אין מקום לחייב את הנתבעים בדמי שכירות כ- "פולשים", אלא כי יש לחשב את דמי השכירות שעל הנתבעים לשלם בהתאם לנהלי דייר ממשיך. פחות משנה לאחר פסק הדין בהליך הראשון, הגישה עמידר לבית משפט נוסף תביעה דומה לדמי שכירות ראויים, בהיות הנתבעים פולשים. כשנתיים לאחר פסק הדין בהליך הראשון, הוגשה תביעה דומה נוספת לבית משפט נוסף. התביעות אוחדו בהליך דנן.

לטענת עמידר אף שפסק הדין הראשון מהווה מעשה בית דין, הנתבעים לא שילמו את דמי השכירות בהתאם לנוהלי דייר ממשיך ומכאן אין לדחות את התביעות.

לטענת הנתבעים יש לדחות את תביעות עמידר מאחר ופסק הדין הראשון מהווה מעשה בית דין.

כב' השופט ג' הס פסק כי לבית המשפט קיימת הסמכות לסלק תביעה על הסף מפאת מעשה בית דין, יחד עם זאת, ההלכה הפסוקה בעניין דחייה על הסף הינה כי הדבר ייעשה רק במקרים חריגים ונדירים.  לפיכך, יש לנהוג במשנה זהירות בסילוק על הסף של תביעה, ובכל מקרה של ספק מן הראוי לדחות את הבקשה לסילוק על הסף, ולהכריע בתובענה ובטענות הצדדים רק לאחר שמיעת הראיות. יחד עם זאת, המקרה דנן הינו מאותם מקרים חריגים בהם אף אם כל האמור בכתב התביעה נכון הוא, הרי קיים מעשה בית דין הן מסוג השתק עילה והן מסוג השתק פלוגתה המוביל לכך כי דין התביעה להידחות על הסף. עיון בטענות הצדדים מגלה, כי אין מחלוקת שההליך הראשון יצר מעשה בית דין. עמדה זו של עמידר מנוגדת כמובן לנטען בכתבי התביעה מטעמה, במסגרתם טענה כי פסק הדין בהליך הראשון שגוי היות והנתבעים הסתירו מידע מבית המשפט. כאשר עמידר בסיכומיה חוזרת בה מטענותיה ביחס לפסק הדין הראשון, ומסכימה כי זה מהווה מעשה בית דין, הרי מתייתר הצורך לדון בנושא זה. אין חולק כי פסק הדין בהליך הראשון מהווה מעשה בית דין בין הצדדים לתיק זה. המשמעות הנובעת מכך הינה ברורה, והינה שקיים השתק פלוגתה בשתי הפלוגתות המרכזיות שנתגלעו בין הצדדים. הפלוגתה הראשונה הינה בדבר מעמד הנתבעים בדירה, והפלוגתה השנייה נוגעת לדמי השכירות שעליהם לשלם. כך, לגבי המעמד של הנתבעים בדירה, הוכרע בהליך הראשון כי מעמדם הינו של "דייר ממשיך", והכרעה זו מחייבת מכוח השתק פלוגתה בהליך דנן. אף לגבי דמי השכירות שעל הנתבעים לשלם, הוכרע בהליך הראשון כי עליהם לשלם דמי שכירות בהתאם לנוהל דייר ממשיך אצל עמידר ולא דמי שכירות ראויים בהתאם לשוק החופשי. מלבד השתק פלוגתה בשתי הסוגיות האמורות לעיל, פסק הדין יוצר גם השתק עילה בכל הנוגע לעילת הפינוי הנטענת, וזאת הן לגבי הטענה כי הנתבעים אינם דיירים ממשיכים והן לגבי הטענה כי יש לפנות את הנתבעים עקב אי תשלום דמי שכירות ראויים. לאור האמור לעיל בשל קיומו של מעשה בית דין היוצר השתק פלוגתה והשתק עילה, ברור כי דין התביעות להידחות.

בהמשך לאמור נקבע כי יש לדחות אף את טענת עמידר בסיכומיה כי הנתבעים לא שילמו את דמי השכירות בהתאם לנוהלי דייר ממשיך. התביעה הכספית בשתי התביעות אינה תביעה לשכר דירה בהתאם לנהלי דייר ממשיך, אלא תביעה לדמי שכירות ראויים לאור היות הנתבעים פולשים. רק בסיכומים מטעמה מפנה עמידר לנוהל אשר לטענתה היה על הנתבעים לשלם לאורו את שכר הדירה, נוהל 8/19, וטוענת כי על הנתבעים היה לשלם לפי נוהל זה והם לא עשו כן. אלא, וזה העיקר, התביעות אינן תביעות לפי נוהל זה. עמידר בשתי התביעות אינה מזכירה כלל את הנוהל הזה, אינה מצרפת נוהל זה, ואף אינה טוענת כי על הנתבעים לשלם דמי שכירות לפי הנוהל, אלא טענתה הינה לדמי שכירות ראויים כפולשים. יתרה מזו, עמידר לא רק שלא הגישה תחשיב של דמי שכירות בהתאם לנוהלי דייר ממשיך, אלא במסגרת התביעה השנייה הגישה שמאות של דמי שכירות ראויים שאינם מתבססים על הנוהל הנטען, אלא על שכירות חופשית. ואם לא די בכך, הרי למעשה עמידר מודה בסיכומיה כי תביעתה אינה בהתאם לנוהל של דייר ממשיך, כלומר, עמידר מודה כי התביעות הוגשו שלא בהתאם לנוהל דייר ממשיך ולא בהתאם למידרוג הנטען בנוהל זה, אלא בהתאם להערכת דמי שכירות חופשית. מכאן נפסק כי התביעות הוגשו שלא בהתאם לפסיקת בית המשפט בהליך הראשון ודינן להידחות מפאת מעשה בית דין. דין התביעות, אשר הוגשו הן לפי לשונן והן לפי מהותן כתביעות כספיות שלא בהתאם לנוהל דייר ממשיך, ואשר הוגשו שלא בהתאם לפסיקת בית המשפט בהליך הראשון, להידחות מחמת מעשה בית דין. אכן על הנתבעים לשלם דמי שכירות. אולם דמי השכירות אינם דמי שכירות כפולשים או דמי שכירות ראויים כשכירות חופשית, אלא דמי שכירות בהתאם לנהלי דייר ממשיך.

יתרה מזו את נקבע כי לאור דחיית התביעה על כלל חלקיה, יש להידרש לנושא ההוצאות. לאור מכלול הנסיבות יש לפסוק הוצאות על הצד הגבוה, הוצאות שישקפו את התנהגות חסרת תום לב בצורה קיצונית של צד חזק כלפי החלש הימנו. שיקול ראשון בהטלת הוצאות הינו תוצאות ההליך. במקרה דנן, כאמור, דין שתי התביעות להידחות באופן מלא. יתרה מזו, לאור פסק הדין בהליך הראשון מוטב היה כי תביעות אלו כלל לא היו מוגשות.

שיקול שני שיש להביא בחשבון הינו הפער הקיים בין הצדדים. אין מדובר בהליך המתנהל בין שני גופים מסחריים שווים ביכולתם או בין שני אזרחים דומים. בהליך שלפניי ניצבת מצד האחד מדינת ישראל המיוצגת על ידי חברה חזקה, החברה הלאומית לשיכון, חברה בעלת משאבים רבים אשר בבעלותה ובניהולה נכסים בשווי רב מאוד. חברה זו גם יכולה להרשות לעצמה ייצוג על ידי מיטב עורכי הדין. מהצד השני נמצאת משפחה קשת יום בת שישה נפשות, אשר נמצאת במצב כלכלי קשה, כאשר אין מחלוקת כיום (וזוהי פסיקת בית המשפט בהליך הראשון) כי מצבה הכלכלי כה קשה עד אשר היא זכאית לדיור ציבורי. ברור מכאן כי היכולת הכלכלית של הנתבעים להתמודד בשורה של הליכים משפטיים נגד החברה הלאומי לשיכון מוגבלת מאוד. שיקול שלישי לעניין ההוצאות הינו חוסר תום הלב של עמידר בעצם הגשת התביעות הנוספות כנגד הנתבעים. כאמור, עמידר הגישה תביעה לפינוי הנתבעים ולתשלום דמי שכירות ראויים כנגד הנתבעים עוד בשנת 2013. עמידר, כאמור חברת בעלת אמצעים רבים, אשר מאחוריה ניצבת מדינת ישראל, ניהלה הליך משפטי ארוך ונוקשה כנגד הנתבעים במשך שש שנים. בסופו של ההליך קבע בית המשפט, כי דין טענות עמידר להידחות וזאת בפסק דין מנומק. אולם, בית המשפט לא הסתפק בדחיית התביעה, אלא הבהיר את עמדתו ביחס להתנהלות עמידר, וקבע באופן פוזיטיבי כי לא היה מקום לנהל את ההליך כנגד הנתבעים. נקבע כי מצופה מעמידר, אשר תפקידה לסייע לתושבים שנדרשים לקבל סיוע בהתאם לנהלים, להפעיל שיקול דעת, לא רק בעת הגשת התביעה אלא גם בהמשך הדרך. אמנם, קיימים עוד דיירים הממתינים לדיור הציבורי אולם משנהלי עמידר עצמם מאפשרים מגורים של זוג עם 4 ילדים בדירה בגודל הנכס מושא התביעה, מה הטעם בפינוי משפחה עם 4 ילדים, כאשר אחת מהם בחינוך המיוחד, על כל המורכבות הכרוכה בכך, רק על מנת להעבירם לדירה אחרת באותו גודל, בהתאם לזכאותם. אין בכך אלא בזבוז אחר של משאבי הציבור הן בהעסקת עו"ד לצורך ניהול תביעה כאמור והן במשאבי השיפוט של בתי המשפט.

זאת ועוד, נקבע כי עמידר הופנתה מספר פעמים במהלך ניהול ההליך לפסיקה הרלוונטית, ממנה עולה כי הנתבע הוא דייר ממשיך ואזי זכותו החוקית היא להמשיך להתגורר בדירה. בכל זאת, הגישה שתי תביעות חדשות נגד אותם הנתבעים באותן עילות אשר בית המשפט קבע שלא היה מקום מראש להמשיך ולנהל הליך בגינן. שיקול נוסף שיש להביא בחשבון לעניין ההוצאות הינו השפעת ההליכים של עמידר על משפחת הנתבעים. כאמור, אין חולק כי מדובר בזוג עם ארבעה ילדים, אחת מהם לומדת במסגרת חינוך מיוחד, ואשר היו קטינים בעת שננקטו ההליכים של עמידר כנגדם וחלקם קטינים גם היום. משפחה זו חיה תחת חרב הפינוי מדירתם משנת 2013 עת הגישה עמידר כנגדם את תביעת הפינוי מהדירה הקטנה בה הם מתגוררים ועד לחודש פברואר 2019 עת בית המשפט דחה את תביעת הפינוי ואת התביעה הכספית. אין זה קשה לתאר את הלחץ הנפשי שמטילה תביעת פינוי כזו על משפחה זו במשך שנים רבות והנה, סוף כל סוף, לאחר שש שנים של הליכים, אשר תוצאתם עלולה הייתה להיות הוצאת המשפחה לרחוב, הכריע בית המשפט לזכות המשפחה וזו זכתה לחזור לחיות חיים רגילים ככל האפשר. אלא, שכעבור שנה מוגשת תביעה נוספת כנגדם ולאחר מספר חודשים לא רב עוד תביעת נוספת לפינוי. והנה הסיוט של משפחת הנתבעים חוזר, ושוב צריכים הנתבעים להסביר לילדיהם הקטינים כי הם עומדים בפני סכנת פינוי. נקבע כי מדובר בפגיעה ממשית בנתבעים, פגיעה אשר הינה מיותרת לגמרי לאור פסק הדין בהליך הראשון, וראוי להביא בחשבון פגיעה זאת במסגרת פסיקת ההוצאות. חוסר תום לב בבחירת מיקום הגשת התביעות הינו שיקול נוסף להחמרה בפסיקת ההוצאות. פסק הדין בהליך הראשון ניתן בבית משפט השלום בפתח תקווה. למרות זאת, הגישה עמידר את התביעה הנוספת בבית משפט השלום בכפר סבא. ההסבר הסביר היחיד להתנהלות עמידר הינו ההתנהלות המכונה 'פורום שופיניג' ('forum'shopping), כלומר ניסיון לבחור את המותב שיידון בתיק, או לפחות, להבטיח שלא יהיה זה המותב שדן בהליך הקודם. אם לא די בכך, עמידר הגישה תביעה חדשה ונוספת, והפעם בבית משפט השלום בהרצליה, הפעם גם במחוז אחר. לא נמצא לכך כל הסבר סביר, מלבד ההשערה כי עמידר לא הייתה שבעת רצון מהחלטות בית המשפט בכפר סבא בתביעה החדשה וביקשה לבחור לעצמה מותב אחר. התנהלות שכזו של צד במשפט, אשר מגיש שלוש תביעות דומות בשלוש ערים שונות, אינה מקובלת ואינה סבירה לגבי בעל דין רגיל, קל וחומר, שאינה סבירה עבור חברה הפועלת בשם מדינת ישראל ואשר קיימת לה חובת תום לב מוגברת. המשפט השלום בהרצליה. ברור, כי מבחינה משפטית לא היה מקום להגיש תביעה נוספת. ככל שעמידר סברה שהתגלו לה עובדות חדשות המצדיקות את פינוי הנתבעים, או כי יש להגדיל את סכום התביעה, הדרך הדיונית ההוגנת, היעילה ותמת הלב, הייתה להגיש בקשה לתיקון כתב התביעה בהליך התלוי ועומד בבית המשפט בכפר סבא. אין זה סביר כי כל אימת שבעל דין נדרש לתקן כתב תביעה עקב גילוי עובדות חדשות, במקום להגיש בקשה מנומקת לתיקון כתב התביעה, ייבחר זה להגיש תביעה חדשה ונוספת בבית משפט אחר וזאת על מנת לעקוף את הכללים החלים על תיקון כתב תביעה. התנהלות שכזו מהווה שימוש לרעה בהליכי משפט, כאשר דבר זה נכון לכל בעל דין שהוא, קל וחומר, לעמידר ולמדינת ישראל. ייתכן והתמודדות שכזו הינה הגיונית או סבירה לחברה מסחרית או לבעל דין עסקי, אבל היא קשה מאוד לאזרח מן השורה ללא ידע משפטי ובוודאי שהיא קשה לאזרח שזקוק לסיוע משפטי ציבורי. אשר על כן, נפסק כי יש מקום במקרה מיוחד זה לסטות מהכלל של פסיקת הוצאות ריאליות ולפסוק הוצאות משמעותיות וגבוהות, הוצאות אשר ישקפו הן את חוסר תם הלב הקיצוני והשימוש לרעה בהליכי המשפט של עמידר והן את הפגיעה בנתבעים. אשר על כן, נפסק כי עמידר תישא בהוצאות הנתבעים, לרבות שכר טרחת עורך דינם, בסך של 45,000 ₪ לכל תביעה ובסך הכול בסך של 90,000 ₪.

התובעת יוצגה ע"י עו״ד פורת עופר דב; הנתבעים יוצגו ע"י עו״ד רן אורן

ת"א 33320-12-20

לעדכונים שוטפים בזמן אמת, ייעוץ ושלל כלים חיוניים

רוצים ליהנות מהשירות המלא – פתרונות, תוכן ומענה אנושי – השאירו פרטים ונחזור בהקדם
| |
מאמרים נוספים באותו נושא
המוצרים שלנו